לחגוג את הוורסיה האחרת של עצמנו

מהיכן שאובים הכוחות שלנו? כפירמות וגם כבני אדם מנהלים, לעשות גם, וגם וגם, ועוד קצת גם.

לגייס אנשים מוכשרים, להתפלל לתשומת הלב של הלקוח, לבלוט מבין עוד 20 מתחרים שיש להם להציע דברים שלנו אין, והאמא הגדולה של השואבים – לפעול ברציפות לשינוי בארגון (ובעצמנו), רק כדי להביא את אותה חדשנות שחוקה שיש גם לאחרים.

וואוו.. רק הפסקה הקודמת הורידה לי איזה 50 קלוריות.

אבל לא שמעתי על אף Board ששאל את המנכ"ל בישיבה טעונה על תוצאות כספיות מאכזבות, תגיד שלמה, רצון – יש, אבל כוחות מניין? (יש שיגידו – להרף עין).

יש דרך לגייס לעצמנו משאבים חדשים.

זה לא דרך הגישה המקובלת. הכלים הרציונליים-אנליטיים לא יספיקו. נצטרך לגייס מהקישקא של הקישקא משהו אחר, שהיה קצת רדום בשנים האחרונות.

על מה מדובר?  האקסטזה של הרקדן, ההתמסרות של שחקן התאטרון, השיגעון של הצייר, התעתוע של הקוסם והאש של הרוקיסט המכור.

אפשר לקרוא לזה גם – ורסיה אחרת של עצמנו (כן, יש כזו).

הבשורה הטובה היא שבכל אחד מאיתנו יש את הדמויות האלו. אנחנו רק צריכים להסכים להיפגש איתם לכוס קפה, ולהסכים לרתום אותם למסע.

בשנים האחרונות יותר ויותר עסקים מובילים (כמו פרוקטר אנד גמבל, דיימלר בנץ) נעזרים באמנים שיעזרו להם במסע המפרך הזה, של רק לשמור על הקיים. כי לשים את כובע העבודה רק על הצד השמאלי של המוח, ולרוץ בהילוך חמישי, כבר לא עושה את העבודה. וצריך משהו אחר לגמרי.

איך אפשר לגייס לעצמנו כוחות חדשים לפעול בסביבה תחרותית שדורשת מאיתנו להשתנות בתדירות גבוהה כל כך? ואפילו להנות מזה. ואיך האמנות קשורה לזה?

אמנות היא אקו של היצירתיות (יצר)

בתור מנהלים בארגונים אנחנו מוכוונים Execution. ברור שגם להוציא אל הפועל את המשימות דורש יצירתיות במידת מה, אבל המטרה הסופית היא השגת המשימה.

כמו כל שאר האיכויות שיש לנו, היצירתיות פועלת כמו שריר. ככל שתתאמן יותר זה יתפתח. ככה הביולוגיה, הנפש והשכל שלנו עובד. אבל זה דורש גם משמעת ותשומת לב.

ואמנים מאמנים את השריר הזה בכל רגע ורגע בתהליך היצירה, כך שעובי הקו בציור יש לו משמעות, כמו גם הטיית המבט הקטנה מטה של שחקן התיאטרון בעת ההצגה, וגם צרימת הגיטרה מחוץ לסולם – בדיוק במאית השנייה ב- Off-Beat לפני הבית הבא.

אלו הדברים הקטנים שממלאים אותנו – בחיים, חיות. התלהבות, אש, מים, רוח ואדמה. אנחנו חשים את החום, הצלפת הגל, ריח אדמה שלא נגעו בה, ושריקת הרוח המאיימת.

כי מה שמפעיל אותנו באמת, זה רגשות.

ואמנות טובה פורטת לנו על מיתרים שאפילו לא ידענו שקנינו פעם.

משום מה, בעסקים די הדחקנו את העניין הרגשי. כי ארגונים גדולים לא יודעים, לא רוצים ולא צריכים להתמודד עם הקפריזות של הפרט. ואז לקחנו את זה לקיצוניות – Comfortably Numb.

זה כבר לא עובד

עד לפני 10 שנים זה עבד כי בחלק גדול מהענפים פעלו מספר מצומצם של פירמות שהיה להם כוח שוק, ורצון לשמור שלא יהיו יותר מדי זעזועים. מים שקטים.

אבל הטבע לא עובד ככה.

ובמהפכה הרביעית שאנחנו נמצאים בעיצומה, יש סערות, לפעמים חם ומחניק, ולעיתים חוטפים סטירה שמקפיאה לנו את כל האברים הקטנים והגדולים.

קוראים לזה – Innovation.

אבל הגנים של הארגונים המבוססים (Incumbents) בועטים בחוזקה, ואומרים – אין צורך להגיב, זה משהו חולף, לא יודעים איך להתמודד עם הסטארטאפים האלו שמזיזים לנו גבינה עם עובש של 90 שנה.

והכל בסדר, כי ככה זה עובד – הברירה הטבעית של האבולוציה.

אבל מה לגבי ארגונים ומנהלים שמבינים שהחליפו להם את הקלפים בלי ששמו לב? איך הם אמורים לפעול?

לחגוג חוסר איזון

Marcus Buckingham הוא מומחה בינלאומי לניהול, ששוחט כמה מהפרות הקדושות בעולם העסקים.

אחת מהן היא הצורך האובססיבי שלנו באיזון. בין בית לעבודה, בין משימות שונות בעבודה, בתוך חיי המשפחה ועוד.

אבל זה באמת כמו לרדוף אחרי הזנב של עצמנו. הרי אף פעם אין באמת איזון, זה לא עובד ככה.

והצורך של להיות מאוזן בכל רובד בחיים – הוא זה שיוצר את הקשיים, הכאבים והסבל, ולא חוסר האיזון עצמו.

יותר מזה, נסתכל על כל היצירות הגדולות, של הטבע והמדע – זה מגיע מחוסר איזון, זעזוע.

אנחנו צריכים ללמוד (בצורה הנכונה) איך להיות נוכחים בתוך מערכות שעוברות זעזועים. לגלות את השקט בעין הסערה.

למה? כי אין ברירה, ככה זה פועל, וגם יש סיכוי לא רע שאפילו נהנה להיות במקומות האלו, כי יש בהם הרבה חיים, תנועה. ואפשר גם לעבוד ביחד, וליצור משהו משותף גדול יותר.

אמנים נמצאים במקומות האלו, ולפעמים זה בכלל לא פשוט, ויש כאלו שנופלים.

לפני כ- 10 שנים הייתי במקום מאוד לא מאוזן בחיים המקצועיים והאישיים שלי. ובמקום הזה שאתה נמצא, הדבר הראשון שתחפש זה משהו להיאחז בו. אבל זה עובד הפוך, הפעולה הנכונה היא לשחרר, להרפות, ולהיות בחוסר האיזון.

התקופה ההיא של חוסר האיזון גרמה לי להיפגש עם דברים מדהימים כמו טאי-צ'י, מוזיקה ואמנויות אחרות, וגם להביט פנימה ולמעלה. הקרובים אליי אומרים שעברתי טרנספורמציה מאוד משמעותית.

וזה כנראה מה שמאפשר לי לכתוב בשצף על הנושא הזה, להיות צינור של משהו גדול יותר מאיתנו.

"הבעיה" עם אנשים שלא עברו את זה היא שלא תמיד קל להבין את המקומות האלו ואת הטרנספורמציה שאחרים עוברים, מבלי להיות שם. אבל ניתן לחוות את זה בצורה מסוימת אם יש כוונה אמיתית מבפנים לעשות מהלך, שינוי.

וזה מתחיל עם הנכונות להיות במקום שאין בו Balance, מבלי לסבול (יותר מדי).

 לשוחח עם ורסיה אחרת של עצמך

למה לא לנסות לקפוץ למים? יש בנו כל כך הרבה צדדים יפים שלא תמיד ממומשים.

תאר לך שאותה ורסיה אחרת של עצמך יודעת לעשות כמה דברים באופן שונה:

לתקשר בשפה לא וורבלית (מה שמהווה קטליסט פוטנטי לדיאלוג פורה).

יש לה הבזקים של תובנות מתחומים שלא קשורים אחד לשני (תוכל לבלוט בדיון האסטרטגי הבא).

היא ממש אוהבת להיכנס לאקסטזות ("אין עליך", זה מה שיגיד הלקוח).

פתוחה להכיר בחולשות שלך ושלה ממקום מקבל ואוהב (זה מרגיע).

אבל היא גם חוגגת את החוזקות שלכם בתרועה רבה (זה כיף גדול!).

מתה על שיתוף פעולה עם אחרים (ה- Co-Workers עשויים לעפעף לאור השינוי..).

כל דבר מסקרן אותה (לגשת למשהו חדש זה כבר לא – אוף!).

ולא מפחדת לקחת סיכונים בסביבה בטוחה (וואלה, קיבל ביצים!).

חגיגה אמיתית.

המכחול שלך כבר לא יהיה מה שהיה, תוכל ליצור דברים חדשים שלא חשבת עליהם.

ציור של Alex Grey

ברמה הפרקטית

התלבטתי אם להכניס את התת פרק הזה. כי יש משהו בהיבט הכללי שאמור להדהד, ומשם לבנות את ההקשרים הטבעיים והבריאים, לכל אחד בצורה שונה. אך בכל זאת, אתן 5 דוגמאות, לאופן בו אמנות יכולה לסייע לעולם העסקי:

• עידוד יצירתיות בונה חדשנות – אמנים פועלים תוך כדי מחשבה ביקורתית מתמשכת, הגעה לדיוק ושלמות כל זאת במטרה ליצור הטבעה אישית. השראה של תכונות אלו מעודדת יצירתיות בתהליכי חדשנות עסקית.
• שילוב עובדים במיוחד Millennials – ניטשה אמר שהרגנו את אלוהים ולא נשאר כלום. דור המילניום מחפש חיבור, קשר, חום, את מדורת השבט שלו. המתופף יכול לעזור בעניין.
• גיוס ושימור תותחים - עובדים יצירתיים רוצים לחיות ולעבוד בסביבה נמרצת, מאתגרת ויצירתית. אם תתן להם את זה הם יבואו.
• להיות במרכז הבמה – אמנות היא חגיגה, אש שפורצת במהירות, והיא נראית מרחוק. שימוש בכלים אמנותיים יכולה להביא את העסק למרכז הבמה.
• להעביר מסר ממוקד ללקוחות בעולם מוצף אינפורמציה – קבענו יעדים, בנינו אסטרטגיה, עכשיו צריך לדלוור את המסרים ללקוחות. אבל הם לא מקשיבים. התחרות היום היא לא רק על מוצרים, היא על התשומת לב שלנו (או המעט שנשאר ממנה). דרך אמנות וויזואלית או אודיטורית פורצת דרך, יש עוד סיכוי לגעת ברגש שלנו ואז נרים ראש ונגיד וואוו!

סיכום

למה שלא ניתן לעצמנו את הקרדיט להעיז. למתוח את הגבולות, לבקר במחוזות שלא היינו בהם, להיות בחוסר איזון ולחגוג את זה!

ארגונים ומנהלים ברמה האישית, צמאים לטרנספורמציה הזו, אבל הפחד משינוי משתק.

אפשר לעשות את זה בצורה יותר מבוקרת, למשל בעזרת האמנות. יש לה הרבה מה לתרום לארגונים ולמנהלים בשינוי תפישות, והנכונות לפרוץ דרך לאופקים חדשים.

בסוף זה מבחן אישי, האם תהיה מוכן להיכנס לפרדס (כפי שכתב אהוד בנאי בשירו – מעשה בארבעה, המבוסס על הסיפור התלמודי: "ארבעה שנכנסו לפרדס").

- - - - - - - - - - - - 

שנה טובה, מלאה בשינויים ומעשים אמיצים!

אסף רבקאי